דבר אחר 2

ימי האינקוויזיציה נחשבים לאחת מנקודות השפל העמוקות בגלות ישראל, אף שבניגוד לדימוי הרווח בקרבנו, אין מדובר במפעל שתכליתו המרת דתם של היהודים. מבלי לגרוע מאומה מחומרתה המפלצתית של התופעה, לא הייתה לבתי הדין שהופקדו על שמירת טוהר האמונה הקתולית נגיעה של ממש ליהודים, אלא לאלה מהם שנטבלו לכנסייה, ובהיותם נוצרים נחשדו בכפירה כשהמשיכו לקיים בסתר מנהגים של המסורת היהודית, להלן ה”אנוסים”, המוכרים בכינוי הספרדי “מרנוס”. אלה היהודים שהגיעו לחקירות במרתפי העינויים ולמוקדי האוטו-דה-פה. יהודי שסירב להשתחוות לצלב אולי לא טופל בידי מוסדות האינקוויזיציה אולם הסביבה הנוצרית ידעה למרר את חייו בדרכים אחרות של חרם ונידוי, פרעות, הפקעת רכוש וגירוש, והדברים ידועים ויגעים.

אין לדעת כמה אבדו לעם ישראל מחמת המרת דת באותם ימים אפלים. בחשבון של דורות בוודאי מדובר במיליונים. העובדה המאלפת היא שצאצאים למשפחות אנוסים אלה מספרד ופורטוגל, שהתפזרו בכל רחבי יבשת אירופה ובדרום יבשת אמריקה, מצויים עד היום. הנקודה היותר מוזרה בסיפור הזה היא שהם ניכרים עדיין בדפוסי התנהגות אנוסים; נוצרים קתולים לכל דבר, הם עדיין אופים בסתר, גם בימינו, מצות לפסח, ומקיימים בסתר מנהגים נוספים של המסורת היהודית. מתוך כך מתברר שמסורת אנוסית זו שהתגלגלה מדור לדור הצליחה לשמר בתודעתם את מקורם היהודי, ורבים מהם מבקשים כיום “לצאת מהארון” ולשוב בגלוי לחיק היהדות. המגמה החדשה הזו נתקלת ביחס של הסתייגות מצד היהדות הרשמית שאינה ממהרת להכיר ביהדותם של מי שהוקירו את זהותם ושמרו עליה באדיקות בתנאים קשים ביותר, תוך סכנת נפשות ממש, במשך למעלה מחמש מאות שנים. זו אכן סוגייה עדינה ומורכבת מאד שכן גם נוצרים לא מעטים שאין להם רקע אנוסי אותנטי מבקשים לנכס לעצמם זהות יהודית בימים אלה.

קסטלו דה-וידה, עיר קסומה במזרח פורטוגל, סמוך לגבול ספרד, הייתה אחד מן המוקדים הראשונים להגירה של יהודים שברחו מספרד מאימת הרדיפות של הכנסייה. אולם גם אלה אולצו להתנצר לאחר שנים ספורות והצטרפו לאחיהם האנוסים בספרד. פרנסי העיר מודעים היטב למורשת היהודית והאנוסית שלה, שאותותיה ניכרים עדיין על משקופי בתים רבים בעיר. מתוך הכרתם בעוול הנורא שנעשה ליהודים בשם הכנסייה, ומתוך רצון לאחות את הקרע עם העולם היהודי, הם חברו לאגודת נתיביה בארגון כנס שייערך בחודש דצמבר השנה, שם ידונו אנשי רוח ואקדמיה מן העולם בנושא האנוסים, וישלחו מתוך סקירת מאורעות העבר מבט לעתיד, זה של האנוסים עצמם וזה של יחסי עם ישראל והכנסיה.

לקראת הכנס מוקדשים שלושה מאמרים בגליון זה לעיסוק בפנים שונים של הנושא החשוב הזה. את פרשת האנוסים כרכנו יחד עם מאמרים בנושא שהולך איתה באופן טבעי יד ביד; החורבן והגלות, בדגש על היום החשוב המיוחד להם במסורת ישראל, ט’ באב. פורענויות רבות וקשות מתקשרות בזכרון היהודי עם התאריך הזה, וביניהן גירוש היהודים מספרד. רבים מחסידי ישוע היהודים, ודווקא אלה החיים בארץ, נוטים להקל ראש בחשיבותו של יום הזכרון הזה, מתוך מחשבה ש”הברית החדשה” מייתרת ממילא את מקומם של פולחני ישראל העתיקים שאבד עליהם הכלח, ושיש מקום להחליף את הצער על פורענויות העבר בשמחת הישועה הנכונה לנו במשיח. יש בגישה הזו משהו מן האמת, אולם לצד זה עם ישראל צוּוה תמיד על הזכרון והשמירה שאינם מתקיימים זה ללא זה. באין תודעה עמוקה של העבר אין לנו גם עתיד, שכן הזכרון אינו מיועד רק לדובב צער וקינה על חורבנו של הישן אלא לעורר בנו את הרוח הנכונה הנחוצה לשם עשיית הדבר הראוי בהווה למען עתיד טוב יותר. גלות המשיח כמוה כגלות השכינה וגלות ישראל. את החוט המשולש הזה לא ניתן לנתק. גם לדברי ישוע תהיה לתלמידיו סיבה טובה לצום ולהתענות אחרי הסתלקותו של “החתן”. כשישוע קרא על הצלב במילותיו של משורר התהלים “אלי אלי, למה עזבתני”, הוא עשה זאת בשם עם ישראל כולו. על כן אין נכון יותר לנו מלצרף את העניינים הללו יחד ולהשתתף עם כלל אבלי ציון בקינה על ריחוקו של האל, כשם שאנו עומדים יחד אתם בתקווה להתגשמות התפילה שבסידור “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”.

שנזכה לראות משהו מן הברכה הזו כבר בשנה הבאה עלינו לטובה.